<h1>סמ"ג לאוין סימן ס"ה</h1>
<h2>דף יב.</h2>
אמרינן בפרק קמא דעירובין שאמר רב יהודה שלשון ים הנכנס לחצר ופרץ הדופן במלואו אם עשה פס אחת בראש הכותל מותר למלאות מן המים לפנים מן מקום המחיצה, ות"ר חצר שנפרץ ביותר מעשר ונכנס בה לשון ים אין ממלאין ממנו בשבת וגם אין מטלטלין בחצר חוץ לים מפני שנפרץ למקום האסור לו.
<h2>דף לב:</h2>
כל הדברים שהן אסורין משום שבות לא גזרו עליהן בין השמשות, כדברי רבי שסתם משנה כמותו בפרק בכל מערבין, אלא בעצמו של יום הוא שהן אסורים אבל בבין השמשות מותרים והוא שיהיה בהן צורך דבר מצוה או דוחק כגון שהיה טרוד ונחפז לדבר זה (ע"פ רמב"ם שבת פכ"ד הל' י').
<h2>דף לד:</h2>
והסותר. דווקא סותר על מנת לבנות אבל סותר על מנת לקלקל פטור. ויש סותר בכלים שמותר כדתנן בפרק חבית (שבת קמ"ו א') שובר אדם חבית לאכול ממנה גרוגרות. וקאמר שמואל בביצה פרק המביא (ל"א ב') חותמות שבקרקע מתיר אבל לא מפקיע ולא חותך וחותמות שבכלים מתיר מפקיע וחותך אחד שבת ואחד יום טוב. מכאן הורה הרב רבי אליעזר ממי"ץ (יראים סי' רע"ד דף ק"מ ב') שאם נאבדה מפתח של תיבה והוא צריך לפותחה לצורך שבת ישברנה לכתחלה ואין בדבר חשש איסור, אבל רבינו שמשון כתב (שבת ק"ב ב' תד"ה האי ע"ש) וזה לשונו אמר רבי דמההיא דבכל מערבין יש ללמוד דדווקא בקשור בחבל מפקיע וחותך אבל פותחת של עץ ושל מתכת אסור לשבר ולהפקיע מדקשיא לן גבי נתן עירובו במגדל אמאי הוא במקום אחד ועירובו במקום אחר דפשיטא ליה שאין יכול להפקיע (ב)[ה]פותחת וליטול העירוב אף על פי דסתם המגדל שבכל התלמוד הוא כלי כמו הצד צבי לבית וצפור למגדל (שבת ק"ו א') וכמו ההיא דתחילת פרק כל הכלים (שבת קכ"ב ב') עד כאן דבריו.
<h2>דף לט:</h2>
ואם הדגים והעופות נצודו בשביל ישראל ביום טוב ראשון או פירות שנתלשו ביום טוב ראשון בשביל ישראל ויש במינו במחובר אמרינן (ביצה כ"ד ב') דאסורין לערב בכדי שיעשו, פירש בהלכות גדולות של רב יהודאי גאון (דף ל"ו א' ע"ש) לערב יום טוב שני שיהא ראוי לעשות מלאכה שלא ירויח במעשה יום טוב הנעשה בשבילו פן יאמר לגוי ביום טוב ראשון ללקט כדי שיהא מותרות לו ביום טוב שני. ובעניין זה אומר בירושלמי דפרק כירה (שבת פ"ג ה"א) גבי שבת מכאן שאתה אומר לו ימתין למוצאי שבת בכדי שיעשו כמי שלא נהנה מחמת שבת כלום, ורבינו גרשם ורבי' שלמה ור' קלונימוס איש רומי (ביצה כ"ד ב' רש"י ד"ה ולערב) מפרשים לערב יום טוב ראשון כדגרסינן בפרק בכל מערבין דההוא בר טביא דאיתצד ביום טוב ראשון ואישחיט ביום טוב שני רב נחמן ורב חסדא אכול ורב ששת לא אכל לבסוף הדר ביה, וכן ביצה שנולדה בזה מותרת בזה, ואומר רבינו יצחק (ביצה כ"ד ב' תד"ה ולערב) דלא דמי דגבי ביצה דבר הנעשת מאיליו הוא ואין שייך שם שום גזירה אלא איסור מוקצה לבדו וגבי ההוא בר טביא נמי יש לפרש שנצוד בשביל גוי או מיירי שניצוד מאליו על ידי מצודות שפרוסות מערב יום טוב ואין שייך גם שם אלא איסור מוקצה לבדו ולכך (מתיר) [מותר] ביום טוב שני מיד בלא בכדי שיעשו משום דשני [ימים טובים] של גליות הן שתי קדושות שמחמת ספק נעשים והאחד חול ולא שייך איסור מוקצה בחול, ואמר לי רבינו יהודה בן רבי יצחק כי רבו רבינו יצחק בן רבי שמואל היה נוהג הלכה למעשה כדברי הלכות גדולות. אמנם בראש השנה אף בדבר הנעשה מאיליו או בשביל גוי פסקינן בפרק קמא דביצה (ד' ב') שנולדה בזה אסורה בזה דקדושה אחת הן לפי שאף בזמן שבית המקדש קיים פעמים שהיו עושין ראש השנה שני ימים כגון שבאו עדים מן המנחה ולמעלה שנוהגין אותו היום קדש ולמחר קדש כדאיתא במסכת ראש השנה (ל' ב') וכן הפירות והדגים אסורין עד (ל)מוצאי יום טוב שני מיד. ופסקינן נמי בפרק קמא דביצה (ד' א') כרב דאסר אף בפסח עצרת וסוכות אם היו סמוכין לשבת לפניה או לאחריה דביצה שנולדה בזה אסורה בזה וכן הדין בפירות ודגים אסורין עד החול, והטעם הוא דאף על גב דהלכה כארבע זקנים (ביצה ד' א') ואליבא דרבי אל[י]עזר דאמר שתי קדושות הן שבת ויום טוב, מכל מקום אסורין משום הכנה דרבה (ביצה ב' ב') דאין יום טוב מכין לשבת ולא שבת מכין ליום טוב (ע"פ סה"ת סי' רמ"ט). ואם ספק אם נלקטו ביום טוב אם לאו הא תנן (ביצה כ"ד א') ספק מוכן אסור.
<h2>דף מ.</h2>
ומשפט פירות או דבר [אחר] הבא מחוץ לתחום בשבת בשביל ישראל זה מותר לישראל אחר כדאיתא בפרק בכל מערבין ובפרק אין צדין (ביצה כ"ה א'), ולאותו ישראל שנעשה בשבילו צריך להמתין למוצאי שבת בכדי שיעשו אף על גב דהויא איסורא דתחומים דרבנן, ויש קצת ראייה מדתנן בפרק שואל (שבת קנ"א א') גוי שהביא חלילין לא יספוד בהן ישראל אלא אם כן באו ממקום קרוב, משמע דאם נודע שבשביל ישראל באו מחוץ לתחום שלא יספוד בהן עד כדי שיבואו למוצאי שבת ממקום שהביאם דהא מדמה לה לעיל למרחץ שנתחמם, ויש לדחות דבמת החמירו יותר שהרי חפרו קבר בשביל ישראל בשבת בפלטיא שהוא פרהסיא יתירא לא יקבור בו אותו מת עולמית, ומכל מקום נכון להחמיר ואף על פי שיש לדחות אדיחוי לא סמכינן. וגם שמא אין הלילה מן החשבון לפי שאין רגילות בלילה להביא ממקום רחוק וצריך להמתין בכדי שיעשו ביום למחרת שבת (ע"פ סה"ת סי' רנ"א).
ואם גוי ליקט פירות לעצמו בשבת או ביום טוב, או צד דגים חיה או עוף בשביל גוי אסור הישראל ליהנות בו משום מוקצה, והוא הדין [אם] נשרו מאליהן או ניצודו מאליהם כמו ביצה שנולדה ביום טוב (זה) לא תאכל (ביום טוב זה) [ו]כמו פירות שנשרו ומשקין שזבו מאליהן דאסורין (ביצה ג' א') אבל למוצאי שבת מותרין מיד ואין צריך להמתין בכדי שיעשו כדתנן במסכת מכשירין (פ"ב מ"ה) מרחץ המרחצת בשבת אם רוב גוים למוצאי שבת רוחץ בה מיד, ואם בשביל ישראל ליקט הגוי פירות וצד הדגים חיה או עוף בשבת או ביום טוב אסור למוצאי שבת בכדי שיעשו כדאמרינן בפרק אין צדין (ביצה כ"ד ב') גוי שהביא דורון לישראל אם יש במינו במחובר אסור לערב בכדי שיעשו וכן בפרק בכל מערבין גוי[ם] שגזו הדס לאפריון של ישראל ואסר להו רבא למוצאי שבת בכדי שיעשו (סה"ת סי' רמ"ט).
<h2>דף מג.</h2>
אסור לילך בספינה בשבת כדאמרינן בפרק תולין (שבת קל"ט ב') ואפילו נכנס בה מערב שבת משום דנראה כשט וגזרה שמא יעשה חבית של שייטין (ביצה ל"ו ב') או גזירה שמא ינהיגנה ארבע אמות דרך המים שהן כרמלית (עירובין מ"ג א' תד"ה הלכה) וכל שכן אם הולך חוץ לתחום דאסור (סימני סה"ת רכ"ה) דבעיא היא בפרק מי שהוציאוהו (עירובין מ"ג א') אם יש תחומים למעלה מעשרה ולא איפשיטא. ואם שלשה ימים נכנס בה קודם השבת שרי להיות בה וללכת בתוכה אפילו בשבת כדתניא (שבת י"ט א') אין מפליגין בספינה פחות מג' ימים קודם השבת, אף לבית שמאי וכל שכן לבית הילל דתניא בירושלמי בפ"ק דשבת (ה"ח) אין מפליגין לים הגדול לא בערב שבת ולא בחמ[י]שי בשבת, בית שמאי אוסרין אפילו ברביעי ובית הילל מתירין ואם לדבר מצוה שרי אפילו מערב שבת, ולעבור ים האי שקורין אינגי"לטירא דרך רייפ"א רגילים לעבור ביום אחד כשיש להם רוח טוב, ומותר ליכנס בספינה בבקר בע"ש אפילו שלא לדבר מצוה (סימני סה"ת שם ע"ש), כדאמר התם (י"ט א') דמצור לציידן אפילו מע"ש מותר. ומה שפסק רבינו שמואל כדברי הלכות גדולות (דף י"ז ג') שפסקו כל היכא דקנה שביתה מחולא שפיר דמי למיתב בה בשבתא וסגי, אין נראה לרבינו יצחק דהא אסרי מערב שבת אם לא מצור לציידן (עירובין מ"ג א' תד"ה הלכה). אמנם בכל עניין שנכנס בספינה, או בהיתר או אפילו בשבת עצמה מותר ללכת בכל הספינה (אפילו) [אע"פ] שהלך חוץ לתחום ואף על פי שלא שבת באויר מחיצות מבעוד יום, כרב דפסק בפרק מי שהוציאוהו (עירובין מ"ב ב') כרבן גמליאל בדיר ובסהר ובספינה (סימני סה"ת שם) דתנן שם (מ"א ב') מי שהוציאוהו גוים והוליכוהו לעיר אחרת שיש לה מחיצות או נתנוהו בדיר או בסהר שיש לו היקף גדול או בספינה מהלך את כולה, וכן פסק רב אלפס כרב וכן משמע שם (מ"ז ב') גבי דכרי דאתו למברכתא (תוס' שם מ"ג א') וכן אומר שם (מ"א ב'), שהמפרש לים הגדול בספינה אף על פי שהוא חוץ לתחום ששבת בו מהלך את כולה (לשון רמב"ם שבת פכ"ז הל' י"ג) והלכה כמותו. עוד שנינו שם, פעם אחת לא נכנסו לנמל עד שחשיכה אמרו לו לרבן גמליאל מה אנו לירד מן הספינה אמר ליה מותרין אתם שכבר הייתי מסתכל והיינו בתוך התחום עד שלא חשכה. אמנם בלא זה אם הוציאוהו גוים מן הספינה בחזקה והוליכוהו לעיר שיש בה מחיצות מותר להלך את כולה. אבל בקרון אסור לילך אף על פי שהגוי מנהיג את הבהמה מפני שנשתמש בבהמה ותנן (ביצה ל"ו ב') אין רוכבין על גבי בהמה גזירה שמא יחתוך זמורה להנהיגה (תוס' עירובין שם) ואפילו צדדין כגון זה אמרינן בפרק מי שהחשיך (שבת קנ"ה א') דאסור (ע"פ סה"ת שם).
<h2>דף מד.</h2>
מסקינן בפרק מי שהוציאוהו נפל דופן שלישי של סוכה לא יעמיד בה כלים ולא יזקוף את המטה לפרוש עליה סדין לפי שאין עושין אהל עראי, ודוקא דופן שלישי שהוא מעיקר מחיצות המתירות את הסוכה אבל דופן רביעי שאינו מתיר הסוכה מותר לזקוף שם המטה לפרוש עליה סדין, וגרסינן [נמי] בפרק כל גגות (עירובין צ"ד א') שמואל ורב הוו יתבי בההוא חצר נפלה המחיצה המפסקת בין חצר לחצר אמר שמואל נגידו לי גלימא דקסבר דבלא שום מחיצה מטלטלין עד עיקר מחיצה דקסבר כיון שהותר למקצת שבת הותר לכולה, הילכך אין מחיצה זו של גלימא באה להתיר, אהדרינהו רב לאפיה דקסבר אם אין שם מחיצה אין מטלטלין בו אלא בארבע אמות הילכך מחיצת הגלימא באה להתיר לטלטל ואסור לנטותה (שבת קכ"ה ב' תד"ה הכל), ובההיא עובדא הלכתא כשמואל דהא קיימא לן שם (צ"ג ב') דדיורין הבאין בשבת לא אסרי דהואיל והותרה מקצת שבת הותרה כולה וכן פסק רב אלפס (שם). הרי למדנו דכל מחיצה מן הצד שאינה צריכה להתיר שום דבר שמותר לנטותה בשבת, ואמרינן נמי בפרק תולין (שבת קל"ח א') ובפרק בתרא דעירובין (ק"ב א') וילון מותר לנטותו ומותר לפורקו בשבת, וכן כילת חתנים שאין בגגה טפח ולא נחית מפוריא טפח מותר לנטותה ומותר לפורקה (שבת קל"ח ב').
<h2>דף מד:</h2>
אם צריך לחפץ שברשות הרבים או יש לו חפץ בבית אחר שלו או להביא יין ורשות הרבים מפסקת יוליך לשם תינוקות, אם יקחוהו מאיליהן טוב הדבר כדאיתא בפרק חרש (יבמות קי"ג ב') גבי מפתחות בית המדרש שנאבדו אמר רבי פדת לידבר טליא וטליתא להתם, ואם לא יבחינו להביאם יעשה מחיצה של בני אדם שלא ידעו שלשם מחיצה נאספו ויסדרם שלא יהא שלשה טפחים בין זה לזה ויועילו כמו קנים כדאיתא בפרק מי שהוציאוהו גבי זיקי דאישתאר בריסקא במחוזא אבל בבית חבירו לא יועיל לזה לפי שצריך עירוב (סימני סה"ת רט"ו).
<h2>דף מה.</h2>
תניא בפרק מי שהוציאוהו, גוים שצרו על עיירות ישראל, אם ידוע שלא באו אלא על עיסקי ממון אין מחללין עליהן את השבת ואם באו על עיסקי נפשות או שערכו מלחמה סתם או שצרו סתם יוצאין עליהן בכלי זיין ומחללין עליהן את השבת כדאיתא התם. ומצוה על כל ישראל לצאת ממקומ[ות]ם וללכת מזויינים לעזור לאחיהם שבמצור וכשיצילו את אחיהם מותר להם לחזור בכלי זיין שלהם למקומם בשבת כדי שלא להכשילם לעתיד לבא (ע"פ רמב"ם שבת פ"ב הל' כ"ג). וכן זועקין ומתחננין בשבת אף על היחיד הנרדף כדתניא במסכת תענית (כ"ב ב') ואין זועקין ומתחננין על הדבר בשבת (ע"פ הל' כ"ד שם).
<h2>דף מח.</h2>
דרשינן בערובין בפרק מי שהוציאוהו שבו איש תחתיו (שמות ט"ז כ"ט) שלא יטלטל חוץ לארבע אמותיו בר"ה אלא בתוך ריבוע זה של ארבע אמות על ארבע אמות יש לו לטלטל שהיא כמדת אורך אדם בינוני כשיפשוט ידיו ורגליו, ובאמה שלו מודדים לו ואם היה ננס באבריו נותנין לו בארבע אמות של אדם (ע"פ רמב"ם שבת פי"ב הל' ט"ו), לפיכך מותר אדם לעקור חפץ ברשות הרבים וליתנו לחבירו שעמו בתוך ארבע אמות וכן חבירו לחבירו [ו]אף על פי שהחפץ הולך כמה מילין בשבת מותר (רמב"ם שם הל' י"ז), הואיל ויש לו לאדם לטלטל בכל המרובע הזה שהוא ארבע אמות על ארבע אמות נמצא מטלטל באורך אלכסונו של מרובע זה שהוא חמש אמות ושלשה חומשי אמות (ד)[ו]כל שיעורי ארבע אמות שאמרנו הן ואלכסונן, ופחות מזה פטור, אבל אסור (ע"פ הל' י"ח—י"ט שם).
<h2>דף פז:</h2>
שנינו בפרק כיצד משתתפין, גזוזטרא שהיא למעלה מן הים אין ממלאין ממנה בשבת אלא אם כן עושה לו מחיצה גבוה עשרה טפחים בין [מ]למעלה לגזוזטרא או מלמטה, פירוש מלמעלה כל סביבותיה או סביב נקב ד' על ד' במקום החקוק באמצעיתה בין מלמטה מחוברת לגזוזטרא מתחתיה (רש"י ד"ה אא"כ וד"ה אין), ורואין זו המחיצות התלוים כאילו ירדה ונגעה על המים (ע"פ רמב"ם שבת פט"ו הל' ט"ו). ומסקינן לחד לישנא בגמרא (פ"ח א') דאפילו לשפוך מותר אף על פי שהים מוליך שופכין חוץ למחיצת הגזוזטרא, ופוסקים הגאונים (רמב"ם שם ותו' פ"ו ב' ד"ה אלא) כזה הלשון שמיקל בשל סופרים, ומכאן יש להתיר אותם בתי כסאות שהם על המים הואיל ויש בהן מחיצה למעלה.
<h2>דף פח.</h2>
עוד שנינו שם, חצר שהיא פחותה מד' אמות [על ד' אמות] אין שופכין לתוכה מים בשבת, מפני שיוצאין לרשות הרבים במהרה אלא אם כן עשו לה עוקה מחזקת סאתים בין בחצר בין ברשות הרבים בצד החצר כדי שיהא המים נקבצים לתוכה, רק שאם היא מבחוץ צריך לקמור העוקה (ע"פ רמב"ם שבת פט"ו הל' ט"ז ע"ש) פירוש לכסות הגומא מלמעלה בנסרין כדי שיפלו המים מידיו לתוך מקום פטור (רש"י שם ד"ה אלא), ותניא עלה בתוספתא (פ"ו הי"ב) אף על פי שנתמלאת העוקה מבעוד יום שופכים לה מים בשבת אף על פי שהמים יוצאים ממנה לר"ה לכל הפחות בימות הגשמים כדמפורש בגמרא (פ"ח ב'), שהחצירות מתקלקלות וסתם צינורות מקלחין אבל בימות החמה אין שופכין לה אלא סאתים (ע"פ הל' י"ז שם). שנינו עוד שם ר' אליעזר בן יעקב אומר ביב, הוא חריץ, שקמור ד' אמות בר"ה שופכין לתוכו מים בשבת, פירש רבינו שמואל (תד"ה ביב) טעם קמירת הביב מפני החשד שהרואה המים שיוצאין מן הביב אינו ניכר שמן החצר הם יוצאין הואיל ומופלגין מן החצר, ורבינו שלמה (בתוס' שם) פירש שבשיעור ארבע אמות על ארבע אמות יש שיעור לבלוע סאתים מים שאדם עשוי להסתפק מהם בכל יום כדאיתא בגמרא, וחכמים אומרים לא ישפוך על פי הביב כלומר בתוך החריץ ואף על פי שיש אורך עד יציאתן מאה אמה כדאמר בגמרא (שם פ"ח ב') גזרה שמא יאמרו צינורו של פלוני מקלח מים בשבת לרשות הרבים אבל שופך חוץ [לביב והן] (ו)יורדין לביב, ובגמרא (שם) גרסינן תניא במה דברים אמורים בימות החמה אבל בימות הגשמים שופך ושונה ואינו נמנע שסתם צינורות מקלחין הן ואדם רוצה שיבלעו המים במקומן, ופירש רבינו יעקב (תד"ה תנא) וכן רבינו משה (שם הל' י"ט) דהאי במה דברים אמורים קאי על לא ישפוך על הביב. פסק רבינו שמואל (פ"ט א' תד"ה לא) שמותר לשפוך מים ואף על פי שהולכין לרשות אחרת שאינה מעורבת ואין צריך קמירה מרשות לרשות. וכן מוכח בגמרא דסוף פרק כיצד משתתפין (פ"ח ב') דשתי עליות שלא עירבן ולפניהם חצר פחותה מד' אמות לשפוך מימיהם שאותה עליה שעשתה עוקה מותרת לשפוך על הדיוטא והן יורדין לעוקה אף על פי שאין החצר מעורבת. בפרק הזורק (שבת ק' ב') אמרינן דשופכין דספינה שופכין אותם על דופני הספינה והם יורדין לים דכחו בכרמלית לא גזרו רבנן, מכאן פוסק רבינו משה (שם הל' י"ט) שאם היה שופך על פי הביב והמים יוצאין לכרמלית הרי זה מותר ואפילו בימות החמה, ורבינו יעקב (שם תד"ה כחו) מחלק דשאני ספינה דאין דרכה להיות אצל רשות הרבים ואין שייך לגזור בה כל כך כמו בבית.
<h2>דף צג:</h2>
בפרק כל גגות (תד"ה גידוד) דרש מרימר גידוד חמשה ומחיצה חמשה מצטרפין ומסקינן שם שכן הלכה, ולפיכך שתי חצירות זו למעלה מזו ויש בעליונה גידוד חמשה ומחיצה חמשה לא מיבעיא בתחתונה שמותר לטלטל בה הואיל ורואה פני עשרה שבזה אפילו רב חסדא שחולק על מרימר מודה אלא אף בעליונה מותר לטלטל בה.
<h2>דף צד.</h2>
מסקינן בפרק מי שהוציאוהו (עירובין מ"ד א') נפל דופן שלישי של סוכה לא יעמיד בה כלים ולא יזקוף את המטה לפרוש עליה סדין לפי שאין עושין אהל עראי, ודוקא דופן שלישי שהוא מעיקר מחיצות המתירות את הסוכה אבל דופן רביעי שאינו מתיר הסוכה מותר לזקוף שם המטה לפרוש עליה סדין, וגרסינן [נמי] בפרק כל גגות שמואל ורב הוו יתבי בההוא חצר נפלה המחיצה המפסקת בין חצר לחצר אמר שמואל נגידו לי גלימא דקסבר דבלא שום מחיצה מטלטלין עד עיקר מחיצה דקסבר כיון שהותר למקצת שבת הותר לכולה, הילכך אין מחיצה זו של גלימא באה להתיר, אהדרינהו רב לאפיה דקסבר אם אין שם מחיצה אין מטלטלין בו אלא בארבע אמות הילכך מחיצת הגלימא באה להתיר לטלטל ואסור לנטותה (שבת קכ"ה ב' תד"ה הכל), ובההיא עובדא הלכתא כשמואל דהא קיימא לן שם (צ"ג ב') דדיורין הבאין בשבת לא אסרי דהואיל והותרה מקצת שבת הותרה כולה וכן פסק רב אלפס (שם). הרי למדנו דכל מחיצה מן הצד שאינה צריכה להתיר שום דבר שמותר לנטותה בשבת, ואמרינן נמי בפרק תולין (שבת קל"ח א') ובפרק בתרא דעירובין (ק"ב א') וילון מותר לנטותו ומותר לפורקו בשבת, וכן כילת חתנים שאין בגגה טפח ולא נחית מפוריא טפח מותר לנטותה ומותר לפורקה (שבת קל"ח ב').
<h2>דף צה.</h2>
מסקינן בפרק בתרא דעירובין, המוצא תפילין בשבת כיצד הוא עושה לובשן כדרכן ומניח של ראש בראשו ושל יד בידו ונכנס וחולצן בביתו וחוזר ויוצא ולובש זו[ג] שני וחולצן עד שיכניס את כולן, ואם היו הרבה ולא ישאר מן היום כדי להכניסן דרך מלבוש הרי זה מחשיך עליהם ומכניסן במוצאי שבת, ואם היה בימי השמד שמתיירא לישב ולשומרם עד הערב מפני (שגוים) [הגוים] מכסן במקומן ומניחן והולך, היה מתיירא להחשיך עליהן מפני ליסטין נוטל את כולן כאחד ומוליכן פחות פחות מד' אמות או נותנן לחברו [בתוך ד' אמות] וחברו לחברו עד שמגיע לחצר החיצונה, בד"א כשהיו בהן רצועות והיו מקושרות קשר של תפילין שודאי תפילין הן אבל אם לא היו רצועותיהם מקושרות אינו נזקק להם (רמב"ם שבת פי"ט הל' כ"ג—כ"ד), ועוד שאינו יכול לקושרן.
<h2>דף צח:</h2>
מסקינן בפרק בתרא דערובין לרבנן, עומד אדם ברשות הרבים ומטלטל ברשות היחיד כולה, ועומד אדם ברשות היחיד ומטלטל ברשות הרבים ובלבד שלא יוציא חוץ לד' אמות ואם הוציא פטור מפני שהוא ברשות אחרת, וכן עומד אדם ברשות היחיד ופותח בר"ה בר"ה ופותח ברשות היחיד (רמב"ם שבת פט"ו הל' א'). עוד שנינו שם (צ"ט א'), לא יעמוד אדם ברה"י וישתה ברשות הרבים בר"ה וישתה ברשות היחיד אלא אם כן הכניס ראשו ורובו למקום שהוא שותה, ומוקמינן לה התם כשהיה שותה בכלים נאים שהוא צריך להם גזירה שמא יוציאם, אבל אם היו כלים שאינם נאים שאינו צריך להם מותר, וכן אליבא דרבא (שם), אם היה הבור בכרמלית אף על פי שהכלים נאים מכניס ראשו בלבד ושותה במקומו אף על פי שלא הכניס ראשו ורובו (ע"פ רמב"ם שם הל' ב').
<h2>דף צט.</h2>
דיני תכשיטי אשה. חשוק של כסף או של זהב סביב ראשה ואין צעיף עליו דהיינו עיר של זהב והיינו עטרות כלות דאסרו אפילו בחול לכלות דווקא כדאיתא בפרק אחרון דסוטה (מ"ט א'), ואין זה כלילא דדרשינן התם בפרק במה אשה (שבת נ"ט ב') דשרי לצאת בו, וכן אישפיג"ל בלע"ז דהיינו מחט שאינה נקובה שראשה אחד עב וסוגרת בה מפתחי צוארה או הצעיף וטבעת שאין עליה חותם, בכל אלה תנן (שם נ"ז א') לא תצא לר"ה ואם י(ו)צאת אינה חייבת, ואסורין דלמא שלפא ומחויא (רש"י ד"ה ואם) ורב [ד]אמר (שבת ס"ד ב') אף בחצר המעורבת אסורין מדתנן (שם) בכבול ופאה נכרית יוצאין בחצר (סימני סה"ת ר"מ) ואף בכרמלית, דדווקא ולא בכבול ברשות הרבים תנן (שם נ"ז א') ונקט בחצר להשמיענו שהאחרים אסורים אף בחצר. ונזמי האף (שבת נ"ט ב') כמו כן אסורין ופירש בירושלמי (שבת פ"ו ה"ד) שהן דפוס שעל גבי החוטם אבל נזמי האוזן פירש רבינו שלמה דמהודקין היטב ומותרין, אמנם רבינו יעקב אומר (שבת ס"ד ב' תד"ה רבי) דכל תכשיטין אילו מותרין דבשל סופרים הלך אחר המיקל, ואם כן הלכה כרבי ענני ברבי ששון דלא אסר כי אם ברשות הרבים, ופליג אמתניתין, ואם כן לדידן דלית לן רשות הרבים גמורה מותר (סימני סה"ת שם), ובירושלמי גרסינן (שבת פ"ו ה"א) דברים שאסרו לצאת בהן לרשות הרבים בשבת ואם יצא חייב חטאת אסור לצאת בהן אף לחצר המעורבת, ודברים שאין חייב בהן חטאת מותר לצאת בהן [אף] לחצר המעורבת, ואומר הרב רבי ברוך (סה"ת סי' רל"ט—ר"מ) לישב המנהג שנהגו היתר ואפילו לדברי מתניתין דאסרה בכרמלית וחצר היינו לדידהו דאית להו רשות הרבים אבל לדידן דלית לן רק כרמלית מותר דליכא למיגזר מידי, ואף לדידהו הוי כמו גזירה לגזירה דאסרו כרמלית [גזירה] אטו רשות הרבים וברשות הרבים עצמה גזירה דלמא שלפא ומחויא הלכך (ולכן) לדידן לא גזרו דלית לן רק כרמלית (סימני סה"ת שם), אבל לדידן לא נתיר הא דתנן (עירובין צ"ט א') לא יעמוד אדם בר"ה וישתה ברה"י וכן לא ירוק ולא ישתין (צ"ח ב') ובכרמלית נמי אומר שם (צ"ט א') דה[י]א היא, בר"ה דידן נמי אסור דהתם מזומן הדבר לעשות ולדידהו לא הוי אלא חדא גזירה פן יביא אליו הכלי (ע"פ סה"ת שם).
<h2>דף ק.</h2>
כל מקום שתמצא חייב חטאת הוא באב מלאכה או תולדה דאורייתא וכל מקום שתמצא פטור אבל אסור היא תולדה דרבנן. ותנן בביצה בפרק משילין (ל"ו ב') אלו משום שבות אין עולין באילן. ומפרש שם גזירה שמא יתלוש. ואמרינן נמי בעירובין בפרק המוצ(י)א תפילין (ק' ב') אסור להלך על גבי עשבים בשבת במקום שאי איפשר לו שלא יתלוש (ע"פ יראים סי' רע"ד קל"ב ב'). ואמרינן נמי בפרק לולב הגזול (סוכה ל"ז ב') אתרוג במחובר אסור להריח בו דכיון דלאכילה קאי אי שרית ליה אתי למגזייה (ע"פ יראים שם). כל אלה וכיוצא בהן היא תולדה דרבנן. וכן אמרו (עירובין ק' א') אין עולין באילן בין לח בין יבש ואין נתלין באילן ואין נסמכין באילן ולא יעלה מבעוד יום לישב שם כל היום כולו, ואין משתמשין במחובר לקרקע כלל גזירה שמא יעלה ויתלוש (רמב"ם שבת פכ"א הל' ו'), ואמרינן בפרק המוצ(י)א תפילין (עירובין צ"ט ב'), אילן שאין שרשיו גבוהים מן הארץ שלשה טפחים הרי הן כארץ ומותר לישב עליו.
<h2>דף קא.</h2>
גרסינן בפרק בתרא דעירובין (ק"א א') ובפרק המביא (ביצה ל"ב ב') אמר רב יהודה ביעתא מדורתא פוריא קדרא חביתא מלמעלה למטה שרי מלמטה למעלה אסור פירש רבינו יעקב (ביצה שם תד"ה מלמטה) ביעתא שני סדרי בצים וסדר בצים מלמעלה, ומדורתא שני סדרי עצים וסדר עצים מלמעלה, פוריא היא כעין קוקח"א בלע"ז היא מטה גדולה שמחיצותיה מגיעות עד לארץ ונוטים באמצעה עור גדולה וקושרין אותם בלולאות סביב סביב, וקידרא היא קדירה אחת על שתים, חביתא חבית אחת על שתים שכל אלו דומים לבניין שמחיצותיהם מגיעות עד לארץ הלכך כשמתחיל מלמטה למעלה אסור, ולא תימא דרב יהודה כרב סבירא ליה דקסבר כר' יהודה במסכת שבת (מ"א ב') ובכתובות (ו' א') דדבר שאין מתכוין אסור אלא אפילו לרבי שמעון נמי אסור כיון שמתכוין לסדרם בעניין זה, אבל לקבוע שלחן על סמיכותיו כיון שאין מחיצות מגיעות עד לארץ מותר בכל עניין. מסקינן בפרק כל הכלים (שבת קכ"ו א') שפקק החלון בזמן שהוא מתוקן לכל אף על פי שאינו קשור ואינו תלוי מותר לפקק בו את החלון (רמב"ם שבת פכ"ב הל' ל').
<h2>דף קא:</h2>
בפרק המוצ(י)א תפילין אמרינן, נגר שיש בראשו קלוסטרא שמוכיח עליו שהוא כלי, וראוי לכתוש בו פילפלין (רש"י ד"ה שיש) ואינה קורה כשאר קורות נועלין בה בשבת (עי' רמב"ם שבת פכ"ו הל' ט') כרבי יוסי, [ו]אם אין בראשו קלוסטרא אם היה קשור ותלוי בדלת נועלים בו לדברי הכל, וכן אם היה ניטל ואגודו עמו, אבל אם היה אגודו קבוע בדלת והיה הנגר נשמט (כמין) [כמו] קורה ומניחין אותו בזויות וחוזרין ונועלין בו [בעת] (כ)שרוצין הרי זה אסור לנעול בו לר' יהודה (עירובין ק"ב א') שאין תורת כלי עליו [ואינו אגוד] ואין בו אגד להוכיח עליו (ע"פ הל' י' שם) ופוסק רבינו יעקב (שבת קכ"ו ב' תד"ה וכי) שהוא הדין אם אין בראשו קלוסטרא וע(ו)שה בו תיקון ושיפוי לשם נגר שמועיל, שהלכה כר' יוחנן שפוסק בפרק כל הכלים (שבת קכ"ו א') כרבן שמעון בן גמליאל דלא בעי אלא הזמנה בעלמא ואינו מצריך שום קשירה בנגר אלא תורת כלי, ואף על גב דבפרק בתרא דעירובין (ק"ב א') פוסק שמואל הלכה כרבי יהודה שמצריך קשירה בנגר, מכל מקום שמואל ורבי יוחנן הלכה כרבי יוחנן, ואף על פי שרבא מפרש (שם) דברי שמואל, אפילו יסבור רבא כר' יוחנן יכול הוא לפרש דברי שמואל, ואף על פי שפוסק ר' יוחנן בירושלמי (עירובין פ"י ה"י) כרבי יהודה, יש לומר דלעניין כן פוסק כמותו שאם לא עשה בו שום תיקון לשם נגר שצריך קשירה. מכל מקום יש מחמירים בדבר להצריך קשירה מפני שרבא מפרש דברי שמואל.
<h2>דף קב.</h2>
תולדה דרבנן [דבונה] דתנן בפרק תולין (שבת קל"ז ב') שחכמים אומרים אין תולין את המשמרת ביום טוב מפני שאין עושין אהל עראי בתחלה ביום טוב וכל שכן בשבת (ע"פ יראים סימן רע"ד דף קל"ט ב'). אמרינן בביצה פרק המביא (ל"ב ב') אהל קב[ו]ע אסרה תורה וגזרו חכמים על אהל עראי משום אהל קב[ו]ע, בניין קבע אסרה תורה וגזרו רבנן על בניין עראי משום בנין קבע. ובפרק תולין (שבת קל"ט ב') אמרינן פרוונקא אפלגא דכובא שרי כולא כובא אסיר פירוש, בגד שמכסה פי החבית לא יכסה בו את כולה מפני שנעשה אהל אבל מכסה בו את מקצת פיה (רמב"ם שבת פכ"ב הל' ל"ג). ובפרק כל הכלים (שבת קכ"ה ב') גרסינן דחכמים אומרים אין עושים אהל עראי בתחלה ביום טוב אבל מוסיפים עליו אף בשבת, וכל מקום שיש אהל טפח מערב שבת או מעי"ט למחר פושטו ומרויחו יותר דלא הוי אוהל אלא תוספת ושרי, והכי נמי אמרינן בעירובין פרק בתרא זילו כרוכו בודיא, היא מחצלת, ושיירו בה טפח למחר פשטוה דמוסיף על אהל עראי הוא ושפיר דמי (ע"פ יראים שם דף ק"מ א').
<h2>דף קב:</h2>
עוד שם (שבת קל"ח ב') ובעירובין (ק"ב ב') אמר רב שישא בריה דרב אידי סיינא שרי והתניא סיינא אסיר ומסקינן לא קשיא הא דמיהדק הא דלא מיהדק, פירוש כובע של לבד שנותנין בראש כשהוא מהודק בראשו מותר לצאת בו כגון שיש משיחה או רצועה תחת צוארו וקושרו שם דליכא למיחש שמא יפול, וכן נוהגין באשכנ"ז ולותי"ר לשאת כובעין בראשיהן, אבל לא מיהדק בחזקה בראשו אסור לצאת בו פן יגביהנו הרוח ויפול ואתי לאיתויי בשבת, אבל כובעין של צמר ואלמוצ"ש אפילו בלא שום קשירה, כשהן מהודקין היטב מותר לצאת בהן (ע"פ סה"ת סי' רנ"ד).
גרסינן בפרק קמא דשבת (י"ח א') תנו רבנן מניחין קילור בעין ואספלנית ע"ג מכה [מ]ע"ש ומתרפאת והולכת כל השבת כולה אבל לא בשבת גזירה שמא ישחוק סמנין בשבת, ואם נפל תנן בפרק המוצ(י)א תפילין מחזירין רטיה במקדש בשבת אבל לא במדינה, ודווקא אם נפלה בארץ אבל אם נפלה על הכלי מחזירין אותה כדאיתא התם (ע"פ סה"ת סי' ר"כ). גרסינן בירושלמי דפרק במה אשה (שבת פ"ו ה"ב) אמר רבי יוסי [ב"ר בון] מכה שנתרפאה נותנין עליה רטיה שאינו אלא כמשמרה, ונותנין עלה על גבי מכה בשבת שאינו אלא כמשמרה אמר ר' תנחום חוץ מעלי גפנים שהן לרפואה. והא דשרי בפרק שמנה שרצים (שבת ק"ח ב') קלורים אפילו בשבת היינו לתת על גב העין ומסקינן התם שלעצום עיניו ולפתוח כדי שיכנס הקילור שעל גב העין בעין אסור והכא מיירי בתוך העין ממש הלכך מערב שבת דווקא מותר ולא בשבת (ע"פ סה"ת שם).
<h2>דף קג:</h2>
תנן בפרק המוצא תפילין כהן שלקה באצבעו, פי' (רש"י ד"ה כורך) ולאו אורח ארעא שתראה מכתו עם העבודה, כורך עליה גמי במקדש אבל לא במדינה ואם מתכוין להוציא דם כאן וכאן אסור, ונראה דטעמא דאבל לא במדינה משום גזירה אטו להוציא דם הנזכר בסיפא, וכן הוו הנך בבות דמייתין התם בפרק המוצא תפילין, אמנם בפרק שני דזבחים (י"ט א') מפרש עלה הא קמל"ן דגמי מסי, משמע דהיינו טעמא דאבל לא במדינה, ובירושלמי דכל כתבי (שבת פט"ז ה"א) משמע שהגמי מרפא דאמר ר' לקה באצבעו בשבת (נותן) [ונתן] עליה ספוג מבפנים וקשר עליה גמי יבש מבחוץ למדנו שהספוג אינו מרפא אלא משמר, משמע נמי שגמי יבש מרפא (ע"פ סה"ת סוף סי' רמ"ב). ותניא בתוספתא דכלים (פ"ו ה"י) שהרופא נותנו על גבי המכה שיהא מוצץ [את] הליחה, ואני רגיל לפרש דלצדדין קתני אבל לא במדינה, גמי יבש מפני שמרפא וגמי לח מפני שמוציא דם. ומותר להניח צלצול, בגד קטן, על גבי מכתו בשבת [בתחילה מפני] שהוא רך ורחב ואינו מוציא דם.
<h2>דף קד.</h2>
כל דבר שהוא גמר מלאכה חייב משום מכה בפטיש, ומפני זה הגורר או המתקן כלי באיזה דבר שת[י]קן חייב, לפיכך אסור להשמיע קול של שיר בשבת בין בכלי שיר כגון כנורות ונבלים בין בשאר דברים אפילו להכות באצבע על הקרקע או על הלוח אחת כנגד אחת כדרך המשוררים או לקרקש האגוז לתינוק או לשחוק לו בזוג כדי שישתוק כל זה וכיוצא בזה אסור שמא יתקן כלי שיר (רמב"ם שבת פכ"ג הל' ד'). וכן אמר רב בפרק בתרא דעירובין נשים המשחקות באגוזים אסור פירוש (שם תד"ה הכי) לזרוק אחת ולקבל אחת בהשמעת קול. ואמר רב (שם) נשים המשחקות בתפוחים אסור פירוש לגררם על גבי קרקע דילמא אתי לאשוויי גומות, והוא הדין להטיח בין תפוחים בין אגוזים בתוך הגומא שאסור, אמנם (תוס' שם) אין למחות בנשים ובתינוקות המשחקות באגוזים כיון שידוע שאין מקבלים מהן הנח להם לישראל מוטב שיהו שוגגין ואל יהו מזידין. ואין מטפחין ואין מספקין ואין מרקדין בשבת גזירה שמא יתקן כלי שיר, ולספק כלאחר יד מותר (רמב"ם שם הל' ה'), כדאמרינן בירושלמי (ביצה פ"ה ה"ב) בהלולי דר' שמעון בר' הוו מטפחין אחורי ידיהון בשבתא. בפרק בתרא דעירובין אוסר עולא להקיש על הדלת בשבת מפני השמעת קול וא"ל רבא לא אסרו אלא בקול של שיר בלבד, ואיתיביה ממתניתין ממלאין מבור הגולה במקדש אבל לא במדינה, פירוש מפני שהגלגל משמיע קול כך דעת המקשה ומתרץ דמה שהוא אסור גזירה שמא ימלא לגנתו ולחורבתו, אמימר התיר למלאות בגלגל במחוזא מפני שאין שם לא גנה ולא חורבה, משמע שסובר כתירוצו של רבא וכן הלכה וכן פסק רב אלפס (שם), ועוד כתב ואף על פי שבירושלמי דמסכת ביצה (פ"ה ה"ב) אוסר להקיש על הדלת, תלמוד של בבל עיקר שהוא בתראה ורבא ואמימר היו בקיאין בירושלמי יותר ממנו וידעו שאין כך הלכה. אין שטין על פני המים גזירה שמא יעשה חבית של שייטין (רמב"ם שם). בפרק חבית (שבת קמ"ו ב') אמרינן, אסור להניח עלה של הדס וכיוצא בו בתוך הנקב שבחבית כדי שיקלח היין מפני שהוא כעושה מרזב בשבת (רמב"ם שם הל' ו').
תניא (שבת כ"ט ב') רבי שמעון אומר גורר אדם מטה כסא וספסל ובלבד שלא יתכוין לעשות חריץ, ומסיק עולא בפרק במה מדליקין מחלוקת בקטנים אבל בגדולים דברי הכל מותר. מסקינן בפרק המצניע (שם צ"ה א') האידנא דקיימא לן כרבי שמעון שרי אפילו לכתחלה לרבץ את הבית, אבל לכבד אסור כדאמר בפרק כל הכלים (שם קכ"ד ב') רבי אליעזר אומר אף מכבדות של תמרה מותר לטלטל בשבת ומדקדק אי מחמה לצל אמאי, ואם היה מותר לכבד את הבית מה (היה) [הוא] שואל אמאי הא רבי שמעון מתיר לטלטל דבר שמלאכתו להיתר אפילו מחמה לצל אלא ודאי שמע מינה שאסור לכבד את הקרקע שמא ישוה גומות שהיא תולדה דחורש. וכן אמרו חכמים בפרק המוציא (שם פ"א ב') שאסור לפנות בשדה ניר בשבת [גזירה] שמא ישוה גומות שהיא תולדה דחורש. ומותר לדרוס הרוק שעל גבי הקרקע והולך לפי תומו (רמב"ם שבת פכ"א סה"ל ב') כדאיתא בפרק כל כתבי הקדש (שם קכ"א ב'). ונשים המשחקות באגוזים וכיוצא בהן אסורות לשחק בהן בשבת שמא יבאו להשוות גומות (ע"פ רמב"ם שם הל' ג') כדאיתא בפרק בתרא דעירובין ואף על פי כן אין למנוע להם כי שמא לא יניחו בשביל כך והנח להם לישראל מוטב שיהו שוגגין ואל יהו מזידין (שם תד"ה הכי ע"ש). ופי' רבינו יצחק (שבת קמ"א א' תד"ה דילמא ע"ש) בכל אלה שמא ישוה גומות במתכוין שישכחו שבת מחמת טירדתם שהרי דבר שאין מתכוין מותר ובלבד שלא יהא פסיק רישיה.
